אחים כיאט (שותפות רשומה) נ' מג'יק סטון- מסטיק סטונס -ליז פלאמירי בע"מ ואח'

החלטה

הענין שבפני, בקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן בפני התובענה, אשר הוגשה בסדר דין מקוצר. עניין זה הועבר לטיפולי כעת, לאחר שנדון בפני כב' הרשמת ש. פומרנץ, לאור פרישת כב' הרשמת לגמלאות.

התובענה, הינה תובענה כספית, לתשלום סך של 52,992 ש"ח (נכון ליום 18.8.2009). עניינה של התובענה, הינה דרישה לתשלום דמי שכירות, בגין שלושה נכסים (משרד ושתי חנויות) המצויים בדרך העצמאות 84, חיפה. בין הצדדים, נכרתו שלושה הסכמי שכירות, בנוגע לנכסים, שניים מהם נכרתו ביום 29.10.2004 (לתקופה שמיום 1.11.2004 ועד 31.12.2005, בגין החנות והמשרד), והשלישי נכרת ביום 30.3.2005, לתקופה שמיום 1.4.2005 ועד 31.12.2006 (בגין החנות הנוספת). דמי השכירות נקבעו, לגבי כל אחד מהנכסים, בשיעור של 400 $ לחודש (כולל מע"מ), ובסה"כ, 1,200 $ לחודש.

על פי האמור בכתב התביעה, החוזים הוארכו, לאחר תום תקופתם, בעל פה או בהתנהגות אשר המשיכה את תוקפם, כאשר על פי הנטען, מחודש ינואר 2006, הופרו ההסכם באופן בו הופסק תשלום דמי השכירות. בהתאם, נטען, כי בפועל החל מחודש אוקטובר 2007, חדלה הנתבעת מס' 1 להשתמש במושכרים, והחזקה הושבה לתובעת ביום 7.8.08. יש לציין כי כתב התביעה נוגע לדמי שכירות, לתקופה שעד 1.10.2007 בלבד, ולא עד למועד החזרת החזקה הנטען.

התובענה מכוונת בנוגע לנתבעת מס' 1, כלפי דמי שכירות, לתקופה של 21 חודשים (תחילת ינואר 2006 ועד סוף ספטמבר 2007), בניכוי סכומים אשר שולמו מכח מימוש ערבויות אשר הופקדו. בנוגע לנתבע מס' 2, מופנית התביעה בגין ערבותו להתחייבויות הנתבעת 1, בנוגע להסכם השכירות הנוגע לחנות הנוספת.

ביום 18.2.2010 הוגשה בקשת רשות להתגונן מטעם הנתבעים. לטענתם של הנתבעים, בכל הנוגע למשרד אשר נכלל במושכרים, היתה הסכמה בע"פ מול נציג התובעת, מר אדגר כיאט, להשבת המשרד לחזקת התובעת, וכי ממועד אותה שיחה, הוסכם כי אין ולא היתה חבות בדמי שכירות בעבור המשרד (אציין כי מועד השיחה לא צוין בהתנגדות לביצוע שטר).

בכל הנוגע לשתי החנויות, טוענים הנתבעים, כי חודשים ספורים לאחר תחילת השימוש בחנויות, החלו עבודות שיפוץ בדרך העצמאות, מטעמה של עירית חיפה, עבודות אשר מנעו את השימוש בחנויות. בהקשר זה טוענים הנתבעים, כי המשיבה ידעה, עוד בטרם תחילת תקופת שכירות החנויות, על עבודות השיפוץ המתוכננות (אשר היה בהן, לטענת הנתבעים, למנוע לחלוטין כניסת לקוחות) – והנתבעים מוסיפים, כי במידה והיה ידוע להם אודות עבודות השיפוץ כאמור, לא היו מתקשרים עם התובעת בהסכמי השכירות, שכן אין ולא היתה כל תועלת בשכירת חנויות אשר ברור כי לא יוכל להיות בהן כל שימוש.

לטענת הנתבעים, הנתבע מס' 2 פנה באותו מועד למר אדגר כיאט מטעמה של התובעת, ולדבריו נענה על ידי של מר כיאט, כי אין לו כל סיבה לדאגה, וכי בבוא העת, כאשר יבואו הצדדים לערוך התחשבנות כוללת, תילקח בחשבון העובדה כי לא ניתן היה להפעיל את החנויות בתקופה הרלוונטית.

בין לבין, טוענים הנתבעים, כי באותם מועדים פרצה מלחמת לבנון השניה, אשר מנעה כליל את יכולת השימוש בחנויות, ובנוסף לתקופת אי היכולת לעשות שימוש בחנויות, נמנעה תנועת הקונים כליל. מוסיף הנתבע וטוען, כי בסוף תקופת מלחמת לבנון השניה, אושפז בגין מחלה חיסונית בה לקה, ומאותו מועד אושפז בביה"ח, והוכר כחסר כושר השתכרות לחלוטין.

בנוסף לכל האמור, טוענים הנתבעים, מבחינת המישור החוזי שבין הצדדים, כי לא בכדי, לא נחתמו חוזי שכירות חדשים בתקופה הרלוונטית, קרי, מתחילת שנת 2006, ולדבריהם, בהתנהגותם לא היה משום הארכת חוזה השכירות, אלא ההיפך הינו הנכון.

יצוין כי רף לגבי השתלשלות הדברים לאחר סיום השימוש בחנויות ובמשרדים, חולקים הנתבעים על אופן הצגת העובדות על ידי התובעת; לטענת הנתבעים, לא נתבקשו לחתום על הארכת השכירות, ואף לא נתבקשו לפנות את המושכרים, אלא שכאשר הגיע הנתבע מס' 2, לקחת מהמיטלטלין אשר הושארו במושכרים, התברר לו כי המיטלטלין הוצאו מן המושכרים, ומנעולי הדלתות הוחלפו על ידי התובעת. במסגרת זאת, טוענים הנתבעים, כי התובעת גרמה להם לנזקים כבדים, מעצם הוצאת התכולה ללא ידיעתם וללא רשותם, לרבות גרימת נזקים לתכולה ולאובדן חלק ממנה (ובין היתר, אוספי עטים יקרים, ריהוט חדש, אבני חן ועוד)– וטוענים לזכות קיזוז בגין נזקיהם, בסכום העולה באופן ניכר על הסכום הנתבע כעת.

הנתבע מס' 2 נחקר על תצהירו ביום 22.12.2010, ושב על טענותיו.

לאחר עיון בטענות הצדדים, ובסיכומי הטענות, סבורני כי יש ליתן רשות להתגונן בפני התובענה. התובענה אמנם כשירה, על פניה, להתברר בסדר דין מקוצר, ואולם הטענות אשר הועלו על ידי הנתבעים, מצדיקות בירור עובדתי של הטענות, לעמדתי, לגופו של ענין.

בכל הנוגע לטענה כי פרוץ מלחמת לבנון השניה אמורה להשפיע על המערכת החוזית שבין הצדדים, סבורני כי טענה זאת קלושה הינה. יחד עם את, בשים לב לכך כי בנוגע לתקופה הרלוונטית לדמי השכירות הנתבעים (קרי, ינואר 2006 ועד סוף ספטמבר 2007), לא היה הסכם כתוב, אלא צד אחד טוען להארכתו של ההסכם בדרך של התנהגות, וצד אחר טוען לפרשנות שונה אשר יש ליתן להתנהגותו בהקשר זה, הרי שהבסיס החוזי שנוי במחלוקת באופן ניכר, כאשר יכול ויש טעם כלשהוא, בטענות ההגנה מטעם הנתבעים.

ואבהיר: בכל הנוגע לתקופה הרלוונטית, טוענים הנתבעים כי לא הסכימו להארכתו של ההסכם, שכן המושכרים לא היו ברי שימוש מבחינתם; ולא ברור לאיזו התנהגות, מייחסת התובעת להסכמה להארכת ההסכם, כאשר בפועל, חודשים ספורים לאחר תחילת אותה תקופה, חדלו הנתבעים מפעילות במושכרים.

יתר על כן: הנתבעים טוענים להסכמה חוזית בעל פה, מאוחרת, מול מר אדגר כיאט, אשר בשלב זה, טרם מסר את עמדתו, ויכול כי לאור עמדתו, ניתן יהיה ליתן לדברים פרשנות אחרת מזאת הנטענת על ידי התובעת; יתר על כן, באופן עקרוני הנטייה הינה שלא ליתן רשות להתגונן, כנגד הסכם חתום, בהתבסס על טענות של הבטחות חוזיות מאוחרות יותר, אשר לא מצאו ביטוין עלי כתב. שונים הם הדברים, כאשר צד אחד מנסה לייחס תוצאה חוזית לאמירות והתנהגויות מאוחרות, אשר נוגעות לתקופה לגביהן אין הסכמה חוזית כתובה, בעוד צד אחר, מייחס לאותם מעשים, תוצאה אחרת.

בהתייחס לאמור בס' 41 לסיכומי טענות התובעת בהקשר זה, אציין, כי אכן, יכול והתובעת נפגעת כעת, מהתנהגות אשר ניתן לראותה, בנסיבות מסוימות, כהתנהגות ברוחב לב ובאריכות רוח, אשר כעת פועלות כנגדה – ואולם משלא נכרת הסכם לגופו של ענין, לא ניתן להטיל את הדופי בכך, לדעתי, בנתבעים לבדם, והעובדה כי מדובר בתובענה בסדר דין מקוצר, כאשר המסגרת החוזית נשענת שלא על ההסכם הכתוב, ככל שהבסיס לכך שנוי במחלוקת, סבורני כי יש מקום ליתן רשות להתגונן בפני התובענה. עיקר טענות התובעת בהקשר זה בסיכומי טענותיה (ס' 20 לסיכומי הטענות ואילך), מתייחסים למסגרת החוזית כבלתי שנויה במחלוקת, ואולם לאור המחלוקת העולה מכתבי הטענות, לא ראיתי בטענות משום הטיית הכף באופן נחרץ, המצדיק דחיית הבקשה למתן רשות להתגונן. אוסיף, אכן יכול, והסיבה האמיתית לטענות הנתבעים, הינה מצבו הרפואי המצער של הנתבע מס' 2 (סעיפים 26, 27 לסיכומי טענות התובעת), ואולם אין בכך, לדעתי לגרוע, מהטענה כי כדבריו של הנתבע מס' 2, כי הוא רואה בהבטחות, כויתור על דמי השכירות, לתקופה שבמחלוקת (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, שורה 15).

אוסיף כי בשלב זה לא נדרשתי לנושא טענת הקיזוז אשר הועלתה, שכן סבורני שהטענות במישור החוזי, די בהן כדי להעניק רשות להתגונן: ואולם אבהיר, כי לעמדתי, טענת הקיזוז אינה מפורטת כדבעי וכנדרש, הינה כללית עד מאוד, לא נתמכת בכל אסמכתא, וככל שהיתה עומדת לבדה, סביר כי היתה נדחית. כך הם הדברים אף לגבי הטענה הנוגעת לחובת הקטנת הנזק, אשר לעמדתי, אינה מוכחת בשלב זה, ולו במקצת.

מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהן אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).

נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, מבקש הרשות להגן נדרש להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון נג(1) 390, 400).